על בלט ודימוי גוף

בטן בפנים

טוסיק מכווץ

ו...פלייה, רלווה....

הפסנתר מנגן בסטודיו לבלט בבית אבא חושי

ואנחנו עומדות בטור ארוך, אוחזות בבר

לבושות בגרביונים בצבע גוף.

אני מחשבת את הזמן המדוייק של אמצע השיעור, וכשהוא מגיע אני מבקשת לצאת לשירותים. לשתות קצת מים, להתאוורר.

הדלת של הסטודיו נפתחת ודרכה מציצות עלינו כמה בנות בדרכן לספריה. מצחקקות.

אילנה המורה ממהרת לסלק אותן ואומרת ; אתן לא רוצות להיות כמו הבנות האלה עם הציצי הגדול.

יכול להיות שהיא קראה להן פרות. אני לא בטוחה שהיא אשכרה אמרה את זה בקול. אבל לי היה ברור שלזה היא התכוונה.

חודש אחרי שקיבלתי את נעלי הפויינט שחיכיתי להן כל כך עזבתי את החוג.

5 שנים. והבטחה של אילנה להורים שלי שאני יכולה להיות פרימה בלרינה הסתיימו ביום שני או חמישי אחד, כשיצאתי מהבית, ירדתי במדרגות, ואז עליתי חזרה והכרזתי שזהו. לבלט אני לא הולכת יותר.

* בתמונה אני עם הבגד הלבן מימין